מנזר סנטה קתרינה
 | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
מנזר  | ||||
| על שם |
קתרינה מאלכסנדריה | ||||
| כתובת |
סנטה קתרינה | ||||
| מיקום |
דרום סיני | ||||
| מדינה |
מצרים | ||||
| מייסדים |
יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית | ||||
| הקמה ובנייה | |||||
| תקופת הבנייה | ?–548 | ||||
| תאריך פתיחה רשמי |
548 | ||||
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות ביזנטית | ||||
| מידות | |||||
| גובה מעל פני הים |
1,570 מ' | ||||
| קואורדינטות | 28°33′21″N 33°58′32″E / 28.555830555556°N 33.975561111111°E | ||||
|
www | |||||
 | |||||
  | |||||
_p153_INTERIOR_OF_THE_CONVENT_MOUNT_SINAI.jpg)
מנזר סנטה קתרינה (יוונית Ιερά Μονή Αγίας Αικατερίνης στο Όρος Σινά ; ערבית دير سانت كاترين) הוא מנזר נוצרי-יווני-אורתודוקסי בדרום חצי-האי סיני שבתחומי מצרים, בסמוך למקום הנחשב על פי המסורת הנוצרית כהר סיני, והמכונה בערבית "ג'בל מוסא" (הר משה). המנזר נחשב למוסד הנזירות העתיק ביותר, שפעיל ברציפות מאז הקמתו, והוא הוכר כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו. בתרבות הישראלית התפרסם המנזר כיעד תיירותי בעת השלטון הישראלי בסיני, ושימש כנקודת תחילת מסלול הטיפוס לג'בל מוסא. באותה תקופה גם פעל בסמוך למנזר בית ספר שדה "צוקי דוד".
שמו הרשמי של המנזר הוא "מנזר ההשתנות", אולם הוא ידוע כיום כמנזר קתרינה הקדושה, על שם קתרינה מאלכסנדריה, מרטירית וקדושה נוצרייה שחיה כנראה בראשית המאה ה-4. לפי המסורת הנוצרית, גופה של קתרינה, אשר עונתה וראשה נכרת, נישא על כנפי מלאכים אל הר סיני. מספרים כי בסביבות שנת 800 נמצאו שרידיה של קתרינה על ידי הנזירים בהר.
כתב יד המיוחס לצליינית נוצרייה מן המאה ה-4 לספירה בשם אגריה, מתאר את הביקור בהר סיני, ומציג אותו כאתר צליינות כבר בטרם הוקם שם המנזר.[1]
מבנה המנזר
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלב הראשון של תחילת הבנייה המסודרת במקום היה, לפי המסורת, ב-330 לספירה. הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול, הקימה כנסייה קטנה (או קפלה) ותאי נזירים, במקום בו נגלה למשה, לפי אמונתה, הסנה הבוער. המבנה הוקדש לבתולה הקדושה, היא מרים, אם ישו.
המנזר עצמו הוקם בין 527–565 לספירה בידי הקיסר יוסטיניאנוס הראשון. הוא נבנה כמבצר בהשגחתו של ארכיטקט בשם סטפאנוס מאיילה, מאבני גרניט גדולות. למבנה צורה מלבנית בעלת צלעות לא שוות, בהתאם לתוואי השטח. אורך חומות המנזר בין 75 מטר ל-89 מטר. גובה החומות בין 8 מטרים בדרום המתחם, ל-35 מטרים בצפון. הכותל הדרומי של חומות המנזר, הפונה לכיוון הר סיני, הוא השמור ביותר ונושא סימנים של צלבים עתיקים שגולפו באבני החומה. תאי הנזירים, ובנוסף להם חדרים נוספים, נבנו לאורך החומות. השטח יושר בעזרת מערכת של קשתות וקמרונות חבית[2].
על פי המסורת המקומית, פירמן השמור בכנסייה, ואשר נטען כי נחתם בידי מוחמד, מעניק הגנה למנזר מפני מתנכלים מוסלמים. מסורת זו טוענת כי הנביא המוסלמי הסתתר במנזר מאויביו. מסגד שהוקם במקום בסביבות המאה ה-12, נתן תוקף להגנה זו על המנזר גם תחת השלטון המוסלמי. עם זאת, ראיות שונות מעידות על דלדול אוכלוסיית הנזירים במקום תחת השלטון המוסלמי.
חדר האוכל במנזר נבנה בעזרת קשתות מחודדות בסגנון גותי. על אבנים רבות באולם מופיעים כתובות וסמלים המזוהים עם הצלבנים. מבנים נוספים במכלול הם מבנה כנסייה גדול, מגדל פעמונים, גלריית איקונות וחדר אוצר, קפלות שונות, בית חולים, ארכיון, גת לדריכת זיתים ועוד.
כנסיית המנזר
[עריכת קוד מקור | עריכה]כנסיית המנזר, המכונה קתוליקון, נבנתה ב-557, לאחר מותו של יוסטיניאנוס. על כך מעידות כתובות המפוזרות במקומות שונים בכנסייה שמזכירות את הקיסר ואשתו תיאודורה. אישור נוסף לתאריך בניית הכנסייה נמצא בכתביו של קוסמאס אינדיקופלאוסטס, נזיר יווני יליד אלכסנדריה שחי בסיני, וחיבר סביב שנת 550 חיבור בשם "הטופוגרפיה הנוצרית", בו הזכיר את המנזר הנוצרי בפראן, אך לא את המנזר בהר סיני. מבנה הכנסייה ממוקם בחלק הצפוני של מתחם המנזר. היא נבנתה במתכונת של בזיליקה ואורכה כ-40 מטר. מאחורי האפסיס הוקמו שלוש קפלות ההופכות את הכנסייה למבנה בעל שלושה אפסיסים. מבנה משולש כזה אופייני גם לבזיליקות נוצריות אחרות מאותה תקופה בארץ ישראל, כמו הכנסייה הדרומית בשבטה, או זו בעבדת. לפני הכנסייה הוקם נרתקס. שינויים במבנה נערכו במאה ה-17 ובמאה ה-18 ברצפת הכנסייה ובעיטורים שבה. במאה ה-18 גם כוסה גג הכנסייה המקורי כדי להגן עליו.
מן העיטורים המקוריים של הכנסייה נותרו כמה פסיפסים ביזנטיים. גם בדוגמאות אלו מן האמנות הביזנטית יש נטייה לשטיחות בתיאור הרקע. אולם, לעומת פסיפס הטרנספיגורציה בכנסיית סנט אפולינרה אין קלאסה, מציג הפסיפס בכנסייה של מנזר סנטה קתרינה גישה נראטיבית יותר לתיאור הנושא.[3] במרכז הפסיפס, הנמצא באפסיס, מופיע ישו כאדם צעיר עטור בזקן שחור קצר העולה לשמיים, כשמסביב לגופו הילה אובאלית. דמויות השליחים בסצנה מציגות את רגשותיהן ומביעות את הדרמה של המאורע המתואר. לצד ישו מופיעים אליהו ומשה. גם בקטע פסיפס המציג את משה לצד הסנה הבוער מורגשת הנטייה הנראטיבית בעיצוב תנוחתו של משה, המתואר כשרגלו האחת מונחת על אבן והוא מסיר את סנדלו. התיאור מציג עומק בהסתרה של היד מאחורי הרגל הכפופה ובעזרת קפלי הבגד של משה. בשל איכותם הנדירה של הפסיפסים הללו, שהם אחת הדוגמאות הבולטות לאמנות מונומנטלית בשטחים המזרחיים של האימפריה הביזנטית, נטען כי מקורם של פסיפסים אלו הוא בקונסטנטינופול. אולם, העובדה כי גם אדריכל המבנה היה מקומי עשויה לסתור הנחה זו.[4]
דלתות הבזיליקה מתוארכות למאה ה-11. הן מעוטרות בארבעה תבליטים ועליהם תיאורים של ציפורים, חיות, צמחים ועלים. מעליהן מופיעה כתובת ביוונית המצטטת את ספר תהילים, פרק קי"ח, פסוק כ': "זה-השער ליהוה צדיקים יבאו בו".
אוצרות המנזר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספריית המנזר מכילה את האוסף השני בגודלו בעולם של כתבי יד וקודקסים יקרי ערך. האוסף הגדול, שני רק לזה של הוותיקן, מכיל חיבורים ביוונית, בלטינית, בעברית, בסורית, בערבית בגאורגית ועוד. כתב היד המפורסם ביותר שנמצא בה היה ה"קודקס סינאיטיקוס", תרגום השבעים מהמאה ה-4 או מהמאה ה-5. הקודקס נמכר בשנת 1859 לרוסיה ובשנת 1934 נמכר שוב למוזיאון הבריטי.
אוסף יצירות האמנות הגדול של המנזר מכיל כמה מתמונות האיקונין המוקדמות ביותר. הוא מכיל כאלפיים עבודות אמנות. בין יצירות אלו ישנן המתוארכות למאה ה-5 או ה-6, אולם מרבית האיקונות נעשו בין המאה ה-9 למאה ה-13. בין העבודות נמצא דיוקן של פטרוס, עשוי בטכניקה של ציור בשעווה, המתוארך למאה ה-6. ציור מפורסם אחר, מן המאה ה-16, מציג את מרים, אם ישו אוחזת בבנה ישו. חלקם הגדול של הציורים נעשו על ידי נזירים תושבי המנזר, שפיתחו סגנון ציור בעל מאפיינים מקומיים.
לאחר מלחמת סיני ירדה משלחת של פרופסורים מהאוניברסיטה העברית למנזר ובמשך 8 ימים חקרה את כתבי היד במנזר[5]. מיכאל אבי יונה פרסם חלק מצילומי כתבי היד שנסקרו[6].
הפיגוע ב-2017
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-18 באפריל 2017 פתחו חמושים בירי על שוטרים מצריים המאבטחים את המנזר המשמש כאתר תיירות חשוב בדרום סיני. ארגון המדינה האסלאמית נטל על עצמו את האחריות לפיגוע, בו נהרג שוטר מצרי ונפצעו ארבעה נוספים.[7]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מתיו טיג, סיני - חלום ושברו - מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מנזר סנטה קתרינה- אתר ובו מבט פנורמי על המנזר
- מנזר סנטה קתרינה וההיסטוריה שלו - אתר מפורט על המנזר. (באנגלית)
- מנזר סנטה קתרינה ואתריו - אתר מפורט על המנזר (באנגלית)
- דף המנזר באתר המורשת העולמית של ארגון אונסק"ו. (באנגלית)
- האיקונות של מנזר סנטה קתרינה (בצרפתית)
- ה"קודקס סינאיטיקוס"
מנזר סנטה קתרינה, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 10:07)- קרן קתרינה הקדושה
- מפת הר סיני ומנזר סנטה קתרינה, המאה ה-18. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית.
- מנזר סנטה קתרינה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- שי בן-ארי, כתבי היד של מנזר סנטה קתרינה באתר הספרייה הלאומית, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, דצמבר 2021
- כתב החסות של נפוליאון בונפרטה לנזירי מנזר סנטה קתרינה, מארכיון המנזר, חצי האי סיני, יד יצחק בן-צבי, הספרייה הלאומית
סנטה קתרינה (מנזר, סיני), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "מסע אגריה", 3, בתוך: לימור, אורה, מסעות ארץ הקודש, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 1998, עמ' 56 - 59.
- ^ על התיאור הארכיטקטוני ראו: [1].
- ^ ראו: מבט פנורמי על האפסיס.
- ^ ראו: Rodley, Lyn, Byzantine Art and Architecture, An Intreduction, Cambridge University Press, Cambridge, 1994, pp. 88-89.
- ^ משלחת האוניברסיטה חקרה ספריית מנזר סן קאטרינה, על המשמר, 9 בדצמבר 1956
בנו רותנברג, חיטוט בספרים משומשים, מעריב, 14 בדצמבר 1956 - ^ יפורסמו צילומי כתבי היד מסיני, למרחב, 1 באפריל 1958
- ^ מצרים: שוטר נהרג ו-4 נפצעו במתקפה של דאעש בדרום סיני, באתר וואלה, 19 באפריל 2017